קטגוריה: כללי

Israeli woman patting her daughter after qassam hit the center southern town of Sderot, the qassam fired by Palestinian militants in Gaza, March 09, 2001. Photo by Edi Israel / Israelnewsphotos.com

שקט ילדים – עכשיו יורים!

הרבה הורים שואלים את עצמם מה להגיד לילדיהם? איך לתווך להם את המציאות הקשה? איך מסבירים הרג, הפצצות, חטיפות, ממ"ד?
הפייסבוק מבעבע בשדה קרב תעמולתי, הטלוויזיה המשדרת נון סטופ מראות של בתים חרבים, פצצות ויירוטים, פרשנים משתמשים במילים כמו: מיטוט, החרבה, הרחבה, חזית, כוחות ועוד מטרמינולוגיית המלחמה. העיתונים זועקים בכותרות ותמונות מלוויות הנופלים.
בואו ננסה לרגע לקרוא על המצב מזווית הראייה של ילד:
"בזמן האחרון יש כאן מלחמה. ההורים שלי עסוקים מאוד. כל הזמן מדברים על מה יהיה. הם פחות פנויים להיות איתנו הילדים. יותר מתמיד הם מול המסך…מסך הטלפון, מסך המחשב, האייפד. כל כמה דקות מסתכלים ומדווחים אחד לשני על מה שקראו: "אזעקה בשפלה", "ירו צפונה", "3 חיילים מתו אתמול", "חטפו חייל", "מצאו 32 מנהרות".
מה כל זה אומר עבורי (הילד)?
אם לקחו חיילים – כשאגדל ייקחו גם אותי? אם הרסו בתים – גם הבית שלי יכול להיהרס? אם אח של נדב מת – דוד שלי אלי יכול למות? אם אבא של נתן הלך למלחמה – גם אבא שלי ילך ואולי לא יחזור? אם הורגים יהודים…אני יהודי…יהרגו גם אותי? אם חטפו – יכולים לחטוף גם אותי?
השאלה: אז מה אומרים לילדים בשעה זו? למה חושפים אותם?
התשובה לכך מורכבת ממגוון שיקולים שעלינו לקחת.
הראשון הוא גיל הילד. ככל שהילד קטן יכולת ההנכחה של המציאות הרחבה, הפוליטית, ההיסטורית המופשטת פחות מפותחת. מושגים כמו "העם היהודי", "הסכסוך עם הערבים", "מלחמה" ועוד.. פחות מובנים ולקוחים מעולם החוויות שלו ולכן קשה לו לעכלם. ככל שהילד גדל הוא עצמאי יותר, חשוף יותר ויכול להבין מושגים כמו: "מדינה", "מלחמה", "הפסקת אש".
מעבר לכך השאלה מה מטרת ההורים? על ההורה להגדיר לעצמו מה הוא רוצה להשיג בהסברו.
לדעתי המטרות שלנו בשיח עם הילדים הן:
1. חיזוק הביטחון של הילד.
2. שיפור הבנת הילד את העולם.
3. חיזוק הדיאלוג והקשר הורה – ילד
4. צמצום תחושות פחד וחוסר אונים.

עלינו לבחון את עצמינו ההורים דרך הקריטריון: האם ההסברים שלי / התמונות שילדי חשוף אליהן / המעשים שלי / המילים שאני אומר – מחזקות אותו, משפרות את הבנתו, יוצרות אצלו תחושת לגיטימציה לדבר על הכל (גם על דברים שמביכים אותו..), האם הוא פחות מפחד?
רשימת אל תעשה:
1. לא לשקר – גילוי השקר מערער אצל הילד את תחושת האמון בהוריו ובמבוגרים.
2. כבו את מסך הטלוויזיה או לפחות צמצמו בצורה משמעותית את זמן הטלוויזיה – הטלוויזיה משדרת תמונות, מילים ואווירת חירום קשה. הצפייה הממושכת מייצרת תחושת חוסר וודאות וחוסר אונים. תמונות שנחקקות בזיכרון ומעוררות פחד. לילד אין מה לעשות עם שטף המידע שנשפך מערוצי הטלוויזיה.
3. זהירות פייסבוק! הפייסבוק הוא כיום אחד מערוצי התקשורת המרכזיים. הוא מנקז מנה גדושה של שיח אלים, משתלח, כמעט ללא צנזורה ובקרה. החשיפה של ילדים לפייסבוק פוגעת לדעתי ביכולתם ללמוד את המציאות.
4. בדקו את עצמיכם! בסערת הרגשות רבים משתמשים בטרמינולוגיה קיצונית כלפי הפלשתינאים: מפלצות, חיות אדם, רוצחים, צמאי דם, בהמות, משתמשים בילדים שלהם, כלבים, זונות, צריך לרצוח את כולם, צריך להחריב את כל עזה, להרוג אחד אחד, מוות לערבים וכו' המילים האלה יוצרות השחרה, הפחדה, חוסר אונים אצל הילדים. איך מתמודדים עם מפלצת? למה הרוצחים רודפים אחרינו? האם אני אמות? למה אבא שלי רוצה להרוג? ועוד הרבה שאלות שמייצרות אצל הילד תחושה שהוא חי בשדה קרב ונשקפת לו סכנה.
רשימת עשה:
1. לעודד את הילדים לדבר על מה שהם חושבים ומרגישים, לעודד אותם לשאול כל שאלה שעולה אצלהם.
2. להימנע מלשפוט את הילד על הדברים שעולים אצלו. שיפוטיות יוצרת הסתגרות.
3. לשתף את הילדים ברגשות שלנו, לא בצורה דרמטית אלא מתונה. יש הבדל בין להגיד לילד: "אני מודאג מהמצב ומקווה שנצליח להתגבר עליו" לעומת: "הערבים רוצים להרוג / לרצוח אותנו כי אנחנו יהודים".
4. להתרכז בעשייה, ביצירה, במשחקים, בהפעלת החושים – לצייר, לבשל, לסדר, לקרוא, להקשיב למוזיקה, לפסל, לנטוע, לקטוף ועוד פעילויות שילדים אוהבים. עשייה אקטיבית מחזקת את הביטחון. ישיבה פאסיבית ובהייה מקטינה אותו.
5. ההסברים על המצב יכולים להילקח מתוך עולמו של הילד.
למה יש מלחמה? "לפעמים אנשים רבים על משהו ולא מצליחים למצוא פתרון". הילד חווה לא פעם ויכוח או ריב עם ילד אחר על צעצוע – הוא יכול להבין.
למה ילדים מתים במלחמה? נוכל להשיב לו: "ילדים לא קשורים למלחמה, לפעמים הם נפגעים וזה מאוד מצער, צריך להימנע מלפגוע בילדים".
למה יורים טילים? "לפעמים בני אדם לא מצליחים להסכים בויכוח ובוחרים בדרך אלימה כדי לפתור את הבעיות, אנחנו יודעים שזה לא הדרך הנכונה לפתור בעיות".
יחטפו גם אותי? אתה בבית איתנו, לא חטפו ילדים במלחמה. אמא ואבא עושים הכל כדי לשמור עליך.
מה יהיה אם…(כל מיני תסריטי אימה)? דברים לא טובים יכולים לקרות לנו. אבל אנחנו ביחד, מאמינים שאנחנו יכולים להתמודד עם קשיים ובעיות ואנחנו נעשה את זה.
והערה אחרונה..
אין קשר בין פוליטיקה לשיח בריא עם ילדים. אנחנו לא רוצים שילדינו יגדלו בפחד וחרדה ללא קשר לדעותינו הפוליטיות. עלינו להיזהר משיח אלים, עבורנו קודם כל אבל גם כדי שילדינו לא יאמצו אותו. מי שמזרים רעל לאדמת הגידול, עוד עשוי להיפגע ממנו בעתיד.

לכל התלבטות, התייעצות, תמיכה מוזמנים ליצור איתי קשר ב azi-cbt@gmail.com

עזי

על תוויות לבני נוער…

לבני אדם יש צורך בוודאות, במציאת הגיון וסדר בסובב אותם. לעיתים הצורך הזה מופרז, לא פעם אנו שמים תוויות על הזולת, לא פעם אנו נאחזים בהגדרות שגויות או זמניות של בעיות, תוויות ותיוגים אלה עלולים להיות הרסניים. נקודת המוצא היא שעלינו לראות את חברינו וזולתינו על הצד הטוב. לחפש את החיובי, למצוא את המיוחד, היפה שבאדם. ואכן, לעיתים אנו זקוקים להגדרות כדי לטפל בבעיות. אך מתוך נקודות מוצא של ספק, של אמונה ביכולת נער/ה להשתנות, להוציא את הצד הטוב והמועיל לעצמו ולעולם.

מוגש סרטון קצר בנושא…

 

סיפורה של מחלת נפש – אלין סאקס

"מחלת נפש" זו הגדרה שרבים מאיתנו פוחדים ממנה. אצל לא מעט אנשים מקנן החשש פן הם "ירדו מהפסים". מי שלא מכיר, מי שלא נפגש או טיפל, מי שאין במשפחתו עלול ללקות בבורות. עלול לחטוא לאדם האחר.

זהו סרט שמתאר בכנות ובדיוק את חווית "חולת הנפש".

 

ג' ק' רולינג על חשיבותו של הכשלון

מי שאוהב להיכשל שיקום! אף אחד לא קם…

ולמרות זאת חשוב לנו להכיר בקיומו של הכשלון. לא רק כאופציה הרעה לחיים, אלא כאופציה חשובה לחיים. באינסוף סדנאות בקבוצות ושיחות אישיות בקליניקה גיליתי בכל פעם מחדש איך הכשלונות שלנו הפכו להיות השיעורים החשובים והמצמיחים שלנו בחיים. מהכשלונות למדנו שאנו לא במקום הנכון לנו ושעלינו לחפש כיוון חדש, מהם למדנו מה עלינו לשפר, מהכשלונות גילינו איפה לא היינו ערים לעצמינו, לילדינו, לבני זוגנו לסביבתינו. מהכשלון למדנו שיש לנו כוחות התמודדות גדולים משחשבנו. ולמרות כל אלה, מערכת החינוך לא מלמדת את חשיבותו של הכשלון או הטעות. מי שנכשל יורד הקבצה, נחשב לפחות טוב, מזוהה כבעייתי. 

אז מה נשאר? לנו ההורים ללמד את ילדינו "להיכשל למופת". לראות בכישלון הזדמנות, ללמוד אותו וממנו, להפיק לקחים ולהסתכל קדימה.

אז הנה מוגש לכם נאום הלל לכשלון מאת רולניג. (שני חלקים)

חלק א'

חלק ב'

השראה בסרטונים

הרצאה של מרטין סליגמן, מייסד זרם הפסיכולוגיה החיובית מדע האושר

סיפורה של מחלת נפש – אלין סאקס

לא פעם יש נטייה להיצמד לאיבחון, לתווית שמודבקת לנער/ה עקב התנהגות לא שגרתית. לפניכם סרטון קטן עם חומר למחשבה.

ג' ק' רולינג, נאום בהרווארד על חשיבותו של הכשלון בחיינו

סרטון אנימציה המסביר בקצרה מהי פסיכולוגיה חיובית – מומלץ

על ילדים ושעמום

לעשות כלום…     

כשהייתי קטן שמעתי לא פעם את המשפט: "לך תעשה משהו מועיל, קח ספר ותקרא…". ברבות הימים הבנתי את המסר הסמוי הגלום במשפט הזה. עליך לנצל כל רגע מזמנך כדי לעשות פעילות שתבטיח לך את העתיד. בחברה קפיטליסטית נדמה שכל רגע ורגע חייב להיות מנוצל עד תומו להשגת מטרה מדידה, ניראית לעין, "תועלתנית".

כשילד עושה משהו שנראה ללא תפוקה הנמדדת על פי מושגי חברת המבוגרים כבעל ערך, מיד דואגים להכניס אותו לשורות ולנתב את האנרגיה שלו למשהו מועיל. אנו חוששים מחוסר היעילות ונלחצים כשהילד אומר "משעמם לי..". מדפי החנויות עמוסים במשחקים: מפתחי חשיבה, "אקדמיים", מכינים את הילד למרוץ כדי לתת לו יתרון לשלב הבא. הוא ילמד לפני כולם את האותיות, ידע מספרים, יגיע לכיתה א' ויצטיין. ואיזה הורה אינו רוצה ילד מצטיין? תגובת ההורים לשעמום הילד מלווה לעיתים באשמה (אנו לא נותנים מספיק גירויים) ומיד קונים לילד את הדבר הבא, הריגוש הבא, המסך העדכני, כדי שלא ישעמם לו.

מפני ששעמום הוא סוג של מילת גנאי, של בזבוז אנרגיה, של עצלות והתבטלות. ייתכן ואם המבוגרים היו לומדים את עולם הילדים, את השונות הרבה בצורת החשיבה, בקצב החיים, בצרכים הם היו מאפשרים לילדים להשתעמם, ולא מפריעים להם כשילדיהם "עושים כלום". ארחיק ואומר שאולי על המבוגרים ללמוד מהילדים איך לעשות כלום ולהישאר בחיים. כשאדם יודע לעשות כלום הוא עשוי להיות חבר בחברת עצמו. לאהוב את עצמו ללא ציון חיצוני, או תגובה כלשהיא מהסביבה. המצב כיום הוא שכל רגע מוקדש כולו כהכנה לשלב הבא בחיים – הגן הוא הכנה לכיתה א', והכיתות, כל אחת היא הכנה לזו שתבוא אחריה, עד לחוף הנכסף – הבגרות.

והבגרות הטובה תעזור לנו אולי לקבל ציון גבוה בפסיכומטרי וזה יעזור לנו להתקבל לאוניברסיטה, למקצוע שנחשב במיוחד… והאוניברסיטה תכין אותנו לשוק העבודה? לעשיית רווחים? לאושר? התשובה היא לא! כמה אנשים עוסקים למחייתם במה שהופך אותם למאושרים? שנותן ביטוי לתשוקותיהם? ליכולותיהם? לסקרנותם? אני בעד לאפשר לילדינו פשוט להיות כאן ועכשיו ובלי להתנצל.

אז הנה מאמר מקסים על לעשות כלום

 

אז מה נוריש לילדינו?

אז מה חשוב שנוריש לילדינו?

ילד בא לעולם… ראשית משתחררת אנחת רווחה של ההורים. הוא / היא בסדר, בריא, נושם, עם כל האיברים הנדרשים והמשקל הצפוי. בעודו שוכב כך עטוף לראשונה בחייו בבד ומעורסל בידיה של אימו, מיכל הציפיות של הוריו כבר גדוש.

מעתה ולעתיד אנו מקווים שיהיה בריא, שיאכל טוב, רוצים שיתנהג סביר לסביבתו, שיאהב את אחיו, שיכבד את אביו ואימו, שישמח בחלקו, שנתגאה בו, אנו רוצים שיצטיין, שיוביל, שיהיה מאושר, שיכבוש פסגות וייעשה חיל. אנו מקווים שהפוגשים אותו יכירו את מעלותיו ושיספרו לנו – הוריו עד כמה גדל לנו תכשיט בבית.

כשהוא מקבל מחמאה ליבנו מתרחב, גואה בנו רגש שרק הורים מרגישים כלפי ילדיהם.

אז מה נלמד אנו את ילדינו? במה נצייד אותם להמשך דרכם? מה ייקחו מאיתנו ויסייע להם לנווט בשבילי החיים?

נדלג הפעם על השאלה ההיסטורית הקבועה: האם האדם הוא תבנית נוף מולדתו? (כלומר אופיו נקבע על ידי הסביבה בה הוא גדל), האם הוא התבנית הגנטית שלו? כמה אחוז ממנו הוא ביטוי למה שקיבל מהוריו מולידיו?

לדעתי, אחד הדברים החשובים ביותר שעל הורים להעניק לילדיהם הוא דיבור רגשי. מהו דיבור רגשי ולמה הוא חשוב?

דיבור רגשי הוא יכולתו של האדם להתבונן פנימה לתוך עצמו ולהבין את מה שהוא רואה. להיות מסוגל לעשות סדר במכלול החוויות, התחושות, הרגשות, הזיכרונות, המניעים, התגובות, המעשים ועוד כל מיני גורמים הנמצאים בתוכנו. ככל שהאדם מצליח במשימה זו, הוא מבין את עצמו יותר, הוא מזהה את הכוחות המניעים אותו, הוא מצליח לתת מילים (להמשיג) למה שמתרחש בתוכו פנימה. שלב זה הוא הכרחי במסע אל עבר היותנו חופשיים יותר.

אמנם נכתב כי "מרבה דעת הוא מרבה מכאוב", אך אני מעדיף לקרוא לזה: מרבה דעת מרבה חופש (וגם לעיתים כאב, אבל כביטוי לאנושיות שבנו) אין ספק כי ידיעת עצמינו נותנת לנו כלים לניהול משק רגשותינו ומתוך כך מרחיבה לנו את יכולת הבחירה של תגובותינו.

אם אני מרגיש כעס גדול ואיני מבין מה הסיבה לכעסי, ייתכן שאחפש, ללא שאבין זאת, סיבה "מזדמנת" כדי לבטא את כעסי (רוב הסיכויים שלא יהיה קשר בין הכעס שאותו אני חווה לבין הגורם המזדמן שעליו אוציא את הכעס שלי), כך גם עם תחושת כשלון, עם אשמה, עם הערכה עצמית ועם עוד הרבה רגשות.

לצערנו, מערכת החינוך הישראלית אינה מגלה עניין רב בפיתוח הכישורים הרגשיים של הילדים. איך אני יודע את זה? פשוט מאוד! אם ניקח את כל שעות השהות בבית הספק של ילדינו, מרגע כניסתם למערכת החינוך ועד לסיום בי"ס תיכון. נגלה שילדינו מבלים מעל 20000 שעות במערכת החינוך. כעת נחלק את סכום השעות הזה בין שעות שמוקדשות ללימוד ידע ולבחינות לבין שעות שמוקדשות לביטוי רגשי, לפתרון קונפליקטים בין הילדים, לשיח רגשי ולמערכת יחסים חמה וקרובה שבין המבוגרים לילדים בבית הספר. מה נגלה כשנעשה זאת? נגלה שמערכת החינוך הדירה לאורך שנים רבות את המשימה החשובה הזו. שהיא רואה בידע את חזות הכל ואינה מעוניינת לעסוק בפיתוח שני המרכיבים החשובים ביותר בחיי האדם: מחשבתו ורגשותיו.

משמעות אמירה זו היא שעלינו ההורים מוטלת האחריות הבלעדית לכך. איך מלמדים דיבור רגשי?

שלב א' הוא יצירת מערכת יחסים קרובה עם ילדינו. הבית הוא בית הספר לאינטימיות. בבית הספר הזה אמור להרגיש הילד אהבה ללא תנאי (ביהדות כתוב – "אהבה אשר תלויה בדבר, בטל הדבר, בטלה האהבה. כלומר אם אהבתינו תלויה בתנאי כלשהוא, כשהמציאות משתנה אהבתינו מתבטלת). ידע הילד כי בכל רגע ורגע הוא מעניין מישהו, למישהו אכפת ממנו, הוא לא לבד. יחווה הילד סקרנות ועניין מהקרובים לו, ישאלו אותו הוריו על בסיס יומי ולא כדרך אגב מה שלומך? יביטו ההורים בעיניו ויתכוונו שבאותו רגע שום דבר לא חשוב בעולם יותר ממנו – הוא צריך להאמין לכך. ינכחו ההורים ברגעים חשובים בחיי הילד, במסיבת הסיום, בטקס החשוב כשהוא מקריא, בעצב כשהוא נכשל, יראו אותו מכל מגוון המצבים שהחיים מזמנים לו, מבלי לשפוט אותו ולהקנות לו הרגשה כי הוא לא  מספיק. שהרי אחת הבעיות הגדולות בתקופתנו היא התחושה של לא מספיק… (לא מספיק חכמה, יפה, מוצלח, עשיר, חברותית ועוד)

 יחוש הילד מגע, נעים, מלטף, מנשק, מחבק. ויתורגם המגע הזה לבטחון פיזי.

שלב ב' הוא דיאלוג שבו נשאף לדבר אל ילדינו בסימני שאלה יותר מאשר בסימני קריאה.

כלומר נשאל את הילד איך הוא מרגיש? ומה הוא חושב? נלמד אותו לבדוק את עצמו, לשאול את עצמו שאלות חשובות כמו למה אני מרגיש את זה? למה אני מגיב כך? למה זה חשוב לי? למה התגובה הזו מקוממת אותי? מה עושה לי טוב? באיזה אקלים אני מאושר? מה גורם לי לסיפוק? למה יש לי מוטיבציה ולמה לא? נעזור לו להגדיר עד כמה שניתן את מה שעובר עליו. נעביר לו מסר שאנו סקרנים לדעת, שהוא יכול ליצור גשר בין עולמו הפנימי לבין זה החיצוני – אלינו באמצעות המילים.

נגלגל אליו את הכדור כשהוא מתלבט, נעזור לו להגדיר את הדילמה ולא נקפוץ מיד לתשובה "הנכונה", כדי שיחוש אחריות על החלטותיו, שילמד להחליט, שילמד לטעות ולהיכשל. שלא ימנע מלהתנסות ולקחת סיכונים

אם הילד ילמד לזהות תסכול, עלבון, עצב, אשמה, קנאה, חשש, כמו גם כמיהה, אושר, מוטיבציה, סיפוק, קרבה, גאווה ועוד.. יוכל להרחיב את אפשרויות הביטוי שלו ואת שליטתו בהם.

אז אם נעזור לילדינו להכיר את עולמם הפנימי ולדעת שגם לאחרים יש עולם פנימי עשיר ומגוון ואחר, ייתכן ויוכלו להיות הם עצמם.

ואסיים הפעם בפתגם מהחסידות שמקפל את הכל:

" רבי זושא היה אומר :

ביום הדין כאשר ישאלני בורא עולם – מדוע לא היית משה רבינו?

אדע מה להשיב.

אך אם ישאלוני – מדוע לא היית אתה, זושא ?

יסתתמו טענותי "

ספר להורים ולמחנכים "משלים פילוסופיים לילדים"

המלצה להורים ולמחנכים, ספר הכולל 47 משלים פילוסופיים, קלים להבנה המעוררים מחשבות על שאלות קיום, התנהגות, מערכות יחסים חוכמה ודעת. בסוף כל משל יש סדנת הפילוסוף עם כמה שאלות לצורך דיון עם הילדים. מתאים לקבוצה קטנה. עזי

 כתב: מישל פיקמל

Israeli woman patting her daughter after qassam hit the center southern town of Sderot, the qassam fired by Palestinian militants in Gaza, March 09, 2001. Photo by Edi Israel / Israelnewsphotos.com

שקט ילדים – עכשיו יורים!

הרבה הורים שואלים את עצמם מה להגיד לילדיהם? איך לתווך להם את המציאות …

Selection_001

חרדה חברתית

סרט מצויין על חרדה חברתית    

Depresyon

כמה מילים וסרט על דכאון וחרדה

דיכאון הוא אחד מהקשיים הנפוצים ביותר בתחום הנפש. הארכת תוחלת החיים …