בלוג

השראה בסרטונים

הרצאה של מרטין סליגמן, מייסד זרם הפסיכולוגיה החיובית מדע האושר

סיפורה של מחלת נפש – אלין סאקס

לא פעם יש נטייה להיצמד לאיבחון, לתווית שמודבקת לנער/ה עקב התנהגות לא שגרתית. לפניכם סרטון קטן עם חומר למחשבה.

ג’ ק’ רולינג, נאום בהרווארד על חשיבותו של הכשלון בחיינו

סרטון אנימציה המסביר בקצרה מהי פסיכולוגיה חיובית – מומלץ

על ילדים ושעמום

לעשות כלום…     

כשהייתי קטן שמעתי לא פעם את המשפט: “לך תעשה משהו מועיל, קח ספר ותקרא…”. ברבות הימים הבנתי את המסר הסמוי הגלום במשפט הזה. עליך לנצל כל רגע מזמנך כדי לעשות פעילות שתבטיח לך את העתיד. בחברה קפיטליסטית נדמה שכל רגע ורגע חייב להיות מנוצל עד תומו להשגת מטרה מדידה, ניראית לעין, “תועלתנית”.

כשילד עושה משהו שנראה ללא תפוקה הנמדדת על פי מושגי חברת המבוגרים כבעל ערך, מיד דואגים להכניס אותו לשורות ולנתב את האנרגיה שלו למשהו מועיל. אנו חוששים מחוסר היעילות ונלחצים כשהילד אומר “משעמם לי..”. מדפי החנויות עמוסים במשחקים: מפתחי חשיבה, “אקדמיים”, מכינים את הילד למרוץ כדי לתת לו יתרון לשלב הבא. הוא ילמד לפני כולם את האותיות, ידע מספרים, יגיע לכיתה א’ ויצטיין. ואיזה הורה אינו רוצה ילד מצטיין? תגובת ההורים לשעמום הילד מלווה לעיתים באשמה (אנו לא נותנים מספיק גירויים) ומיד קונים לילד את הדבר הבא, הריגוש הבא, המסך העדכני, כדי שלא ישעמם לו.

מפני ששעמום הוא סוג של מילת גנאי, של בזבוז אנרגיה, של עצלות והתבטלות. ייתכן ואם המבוגרים היו לומדים את עולם הילדים, את השונות הרבה בצורת החשיבה, בקצב החיים, בצרכים הם היו מאפשרים לילדים להשתעמם, ולא מפריעים להם כשילדיהם “עושים כלום”. ארחיק ואומר שאולי על המבוגרים ללמוד מהילדים איך לעשות כלום ולהישאר בחיים. כשאדם יודע לעשות כלום הוא עשוי להיות חבר בחברת עצמו. לאהוב את עצמו ללא ציון חיצוני, או תגובה כלשהיא מהסביבה. המצב כיום הוא שכל רגע מוקדש כולו כהכנה לשלב הבא בחיים – הגן הוא הכנה לכיתה א’, והכיתות, כל אחת היא הכנה לזו שתבוא אחריה, עד לחוף הנכסף – הבגרות.

והבגרות הטובה תעזור לנו אולי לקבל ציון גבוה בפסיכומטרי וזה יעזור לנו להתקבל לאוניברסיטה, למקצוע שנחשב במיוחד… והאוניברסיטה תכין אותנו לשוק העבודה? לעשיית רווחים? לאושר? התשובה היא לא! כמה אנשים עוסקים למחייתם במה שהופך אותם למאושרים? שנותן ביטוי לתשוקותיהם? ליכולותיהם? לסקרנותם? אני בעד לאפשר לילדינו פשוט להיות כאן ועכשיו ובלי להתנצל.

אז הנה מאמר מקסים על לעשות כלום

 

אז מה נוריש לילדינו?

אז מה חשוב שנוריש לילדינו?

ילד בא לעולם… ראשית משתחררת אנחת רווחה של ההורים. הוא / היא בסדר, בריא, נושם, עם כל האיברים הנדרשים והמשקל הצפוי. בעודו שוכב כך עטוף לראשונה בחייו בבד ומעורסל בידיה של אימו, מיכל הציפיות של הוריו כבר גדוש.

מעתה ולעתיד אנו מקווים שיהיה בריא, שיאכל טוב, רוצים שיתנהג סביר לסביבתו, שיאהב את אחיו, שיכבד את אביו ואימו, שישמח בחלקו, שנתגאה בו, אנו רוצים שיצטיין, שיוביל, שיהיה מאושר, שיכבוש פסגות וייעשה חיל. אנו מקווים שהפוגשים אותו יכירו את מעלותיו ושיספרו לנו – הוריו עד כמה גדל לנו תכשיט בבית.

כשהוא מקבל מחמאה ליבנו מתרחב, גואה בנו רגש שרק הורים מרגישים כלפי ילדיהם.

אז מה נלמד אנו את ילדינו? במה נצייד אותם להמשך דרכם? מה ייקחו מאיתנו ויסייע להם לנווט בשבילי החיים?

נדלג הפעם על השאלה ההיסטורית הקבועה: האם האדם הוא תבנית נוף מולדתו? (כלומר אופיו נקבע על ידי הסביבה בה הוא גדל), האם הוא התבנית הגנטית שלו? כמה אחוז ממנו הוא ביטוי למה שקיבל מהוריו מולידיו?

לדעתי, אחד הדברים החשובים ביותר שעל הורים להעניק לילדיהם הוא דיבור רגשי. מהו דיבור רגשי ולמה הוא חשוב?

דיבור רגשי הוא יכולתו של האדם להתבונן פנימה לתוך עצמו ולהבין את מה שהוא רואה. להיות מסוגל לעשות סדר במכלול החוויות, התחושות, הרגשות, הזיכרונות, המניעים, התגובות, המעשים ועוד כל מיני גורמים הנמצאים בתוכנו. ככל שהאדם מצליח במשימה זו, הוא מבין את עצמו יותר, הוא מזהה את הכוחות המניעים אותו, הוא מצליח לתת מילים (להמשיג) למה שמתרחש בתוכו פנימה. שלב זה הוא הכרחי במסע אל עבר היותנו חופשיים יותר.

אמנם נכתב כי “מרבה דעת הוא מרבה מכאוב”, אך אני מעדיף לקרוא לזה: מרבה דעת מרבה חופש (וגם לעיתים כאב, אבל כביטוי לאנושיות שבנו) אין ספק כי ידיעת עצמינו נותנת לנו כלים לניהול משק רגשותינו ומתוך כך מרחיבה לנו את יכולת הבחירה של תגובותינו.

אם אני מרגיש כעס גדול ואיני מבין מה הסיבה לכעסי, ייתכן שאחפש, ללא שאבין זאת, סיבה “מזדמנת” כדי לבטא את כעסי (רוב הסיכויים שלא יהיה קשר בין הכעס שאותו אני חווה לבין הגורם המזדמן שעליו אוציא את הכעס שלי), כך גם עם תחושת כשלון, עם אשמה, עם הערכה עצמית ועם עוד הרבה רגשות.

לצערנו, מערכת החינוך הישראלית אינה מגלה עניין רב בפיתוח הכישורים הרגשיים של הילדים. איך אני יודע את זה? פשוט מאוד! אם ניקח את כל שעות השהות בבית הספק של ילדינו, מרגע כניסתם למערכת החינוך ועד לסיום בי”ס תיכון. נגלה שילדינו מבלים מעל 20000 שעות במערכת החינוך. כעת נחלק את סכום השעות הזה בין שעות שמוקדשות ללימוד ידע ולבחינות לבין שעות שמוקדשות לביטוי רגשי, לפתרון קונפליקטים בין הילדים, לשיח רגשי ולמערכת יחסים חמה וקרובה שבין המבוגרים לילדים בבית הספר. מה נגלה כשנעשה זאת? נגלה שמערכת החינוך הדירה לאורך שנים רבות את המשימה החשובה הזו. שהיא רואה בידע את חזות הכל ואינה מעוניינת לעסוק בפיתוח שני המרכיבים החשובים ביותר בחיי האדם: מחשבתו ורגשותיו.

משמעות אמירה זו היא שעלינו ההורים מוטלת האחריות הבלעדית לכך. איך מלמדים דיבור רגשי?

שלב א’ הוא יצירת מערכת יחסים קרובה עם ילדינו. הבית הוא בית הספר לאינטימיות. בבית הספר הזה אמור להרגיש הילד אהבה ללא תנאי (ביהדות כתוב – “אהבה אשר תלויה בדבר, בטל הדבר, בטלה האהבה. כלומר אם אהבתינו תלויה בתנאי כלשהוא, כשהמציאות משתנה אהבתינו מתבטלת). ידע הילד כי בכל רגע ורגע הוא מעניין מישהו, למישהו אכפת ממנו, הוא לא לבד. יחווה הילד סקרנות ועניין מהקרובים לו, ישאלו אותו הוריו על בסיס יומי ולא כדרך אגב מה שלומך? יביטו ההורים בעיניו ויתכוונו שבאותו רגע שום דבר לא חשוב בעולם יותר ממנו – הוא צריך להאמין לכך. ינכחו ההורים ברגעים חשובים בחיי הילד, במסיבת הסיום, בטקס החשוב כשהוא מקריא, בעצב כשהוא נכשל, יראו אותו מכל מגוון המצבים שהחיים מזמנים לו, מבלי לשפוט אותו ולהקנות לו הרגשה כי הוא לא  מספיק. שהרי אחת הבעיות הגדולות בתקופתנו היא התחושה של לא מספיק… (לא מספיק חכמה, יפה, מוצלח, עשיר, חברותית ועוד)

 יחוש הילד מגע, נעים, מלטף, מנשק, מחבק. ויתורגם המגע הזה לבטחון פיזי.

שלב ב’ הוא דיאלוג שבו נשאף לדבר אל ילדינו בסימני שאלה יותר מאשר בסימני קריאה.

כלומר נשאל את הילד איך הוא מרגיש? ומה הוא חושב? נלמד אותו לבדוק את עצמו, לשאול את עצמו שאלות חשובות כמו למה אני מרגיש את זה? למה אני מגיב כך? למה זה חשוב לי? למה התגובה הזו מקוממת אותי? מה עושה לי טוב? באיזה אקלים אני מאושר? מה גורם לי לסיפוק? למה יש לי מוטיבציה ולמה לא? נעזור לו להגדיר עד כמה שניתן את מה שעובר עליו. נעביר לו מסר שאנו סקרנים לדעת, שהוא יכול ליצור גשר בין עולמו הפנימי לבין זה החיצוני – אלינו באמצעות המילים.

נגלגל אליו את הכדור כשהוא מתלבט, נעזור לו להגדיר את הדילמה ולא נקפוץ מיד לתשובה “הנכונה”, כדי שיחוש אחריות על החלטותיו, שילמד להחליט, שילמד לטעות ולהיכשל. שלא ימנע מלהתנסות ולקחת סיכונים

אם הילד ילמד לזהות תסכול, עלבון, עצב, אשמה, קנאה, חשש, כמו גם כמיהה, אושר, מוטיבציה, סיפוק, קרבה, גאווה ועוד.. יוכל להרחיב את אפשרויות הביטוי שלו ואת שליטתו בהם.

אז אם נעזור לילדינו להכיר את עולמם הפנימי ולדעת שגם לאחרים יש עולם פנימי עשיר ומגוון ואחר, ייתכן ויוכלו להיות הם עצמם.

ואסיים הפעם בפתגם מהחסידות שמקפל את הכל:

רבי זושא היה אומר :

ביום הדין כאשר ישאלני בורא עולם – מדוע לא היית משה רבינו?

אדע מה להשיב.

אך אם ישאלוני – מדוע לא היית אתה, זושא ?

יסתתמו טענותי “

ספר להורים ולמחנכים “משלים פילוסופיים לילדים”

המלצה להורים ולמחנכים, ספר הכולל 47 משלים פילוסופיים, קלים להבנה המעוררים מחשבות על שאלות קיום, התנהגות, מערכות יחסים חוכמה ודעת. בסוף כל משל יש סדנת הפילוסוף עם כמה שאלות לצורך דיון עם הילדים. מתאים לקבוצה קטנה. עזי

 כתב: מישל פיקמל

איך מדברים על השואה עם ילדים?

שואה? ילדים? הילכו שניהם יחדיו?

אחת הדילמות בפניה ניצבים הורים, במיוחד אלה שמגדלים את ילדיהם בישראל היא איך להסביר את השואה.

מעניין שהשואה היא הארוע היחיד בהסטוריה שככל שעובר הזמן העיסוק בו לא קטן.

קמים בכל העולם ובמיוחד באירופה מוזיאונים, אנדרטאות ואתרי הנצחה. מחקרים ועבודות דוקטורט,

נסיעות לפולין מכל העולם ובמיוחד מישראל.

בארץ נוכח יום השואה, הטקסים, הצפירה, השימוש היומיומי בשואה לשם השוואה או הבעת כעס ומה לא…

אז איך ינהג המחנך שאינו רוצה להפוך את השואה למקור פחד וחרדה? איך לא לפתח פרנויה קורבנית אצל ילדיו / תלמידיו?

ישנן הרבה דרכים לתווך את השואה. אחת מהן, לקרוא סיפור ולשוחח. אני רוצה להציע את הספר שישמש אתכם טוב למשימה זו, הספר “הנקה ופיט” של הכותב רן כהן אהרונוב.

מוצאה של משפחתו של רן בהולנד. בתקופת השואה נדדה אימו של רן אצל משפחות הולנדיות. הסוף לנדודים הגיעה אצל משפחתה של פיט. שם נקשר קשר אמיץ וייחודי בין שתי הבנות.

סיפור השואה לא הופך בספר לבלהות, בדרכו העדינה והרהוטה טווה רן חיים תחת שלטון הנאצים.

ובתוך המציאות הקיימת מתנהלים חיים של חום, אהבה והקרבה. של אנושיות גדולה ושל אמונה באדם.

הסיפור לא מכובס ולא נטול עובדות. אך מאיר את הצד החיובי, זה שניתן ללמוד ממנו על היבט חשוב ולעיתים מוזנח של השואה.

הספר מתאים לדעתי לגילאים 8-15 ואני ממליץ עליו בחום רב.

להלן קישור לדף הפייסבוק של בספר הנקה ופיט

Israeli woman patting her daughter after qassam hit the center southern town of Sderot, the qassam fired by Palestinian militants in Gaza, March 09, 2001. Photo by Edi Israel / Israelnewsphotos.com

שקט ילדים – עכשיו יורים!

הרבה הורים שואלים את עצמם מה להגיד לילדיהם? איך לתווך להם את המציאות …

Selection_001

חרדה חברתית

סרט מצויין על חרדה חברתית    

Depresyon

כמה מילים וסרט על דכאון וחרדה

דיכאון הוא אחד מהקשיים הנפוצים ביותר בתחום הנפש. הארכת תוחלת החיים …